יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת בעולם, מדינת ישראל מתמודדת במשך כל שנות קיומה עם נטל הביטחון. נטל זה עומד כיום על כ-5% תוצר, בדומה לארה”ב וגבוה כמעט פי 3
מנטל הביטחון במדינות אירופה.
בהשוואה לעבר, נטל הביטחון נמצא במינימום היסטורי וכיום הוא איננו איום כלכלי על המדינה. מנגד, אי-השוויון בחלוקת נטל השירות בצה”ל תופח לבעיה המאיימת על ביטחון המדינה
ועל עתידה הדמוקרטי.
בעקבות המחאה החברתית חזר השיח הציבורי בנושא תקציב הביטחון להתלהט. התמקדות השיח רק בתחלופה בין הוצאות ביטחון לבין הוצאות חינוך מפספסת את אחת הבעיות
הקשות שמולן ניצבים החברה הישראלית בכלל והדור הצעיר בפרט: אי-השוויון בחלוקת נטל השירות. נכון להיום, הערכות הן כי רק כ-50% מבני הנוער מתגייסים ונושאים בנטל זה.
50% האחרים פטורים מכל מחויבות. זהו עוול משווע כלפי המשרתים בצה”ל.
על מנת להמשיך במתכונת דמוקרטית שוונית מדינת ישראל חייבת לפצות את הנושאים בנטל השירות. האופן הנכון, כלכלית, למדוד את הנטל של משרתי החובה הוא על-פי ערך
התפוקה האלטרנטיבית שלהם – זו שהיו משיגים אילו פנו לשוק העבודה במקום לשירות חובה.
כדי לפזר את נטל השירות בצורה שוויונית יותר על המדינה לשלם שכר מינימום (לפחות) לכל חייל וחיילת המשרתים שירות חובה, לכל אורך תקופת שירותם. כך יעמוד לרשות מי
שמשרת 3 שנים מענק שחרור של כ-150 אלף שקל ולרשות מי שמשרת שנתיים כ-100 אלף שקל.
מענק זה יאפשר למי שהקדיש שנים מחייו למדינה להתחיל את חייו האזרחיים בנקודה כלכלית הקרובה יותר לזו של מי שלא שירת בצה”ל. מנגד, לא יהיה צורך לסבסד, למשל,
שכר לימוד באוניברסיטאות. מי ששירת יוכל לממן שכר לימוד באמצעות מענק השחרור. מי שלא שירת, שיילך לעבוד כדי לשלם על לימודיו.
על-פי אומדנים ראשוניים, פיצוי משרתי שירות חובה צפוי להגיע לכ-3 מיליארד שקל לשנה – כ-1% מתקציב המדינה. במונחים של צדק חברתי זהו כסף קטן.